תקיפה מינית היא כל פעולה בעלת הקשר מיני הנעשית כלפי קטין/ה – בין אם באיום או בהסכמה – על ידי אדם מבוגר ממנו/ה, כולל מי שבעצמו קטין. בכלל זה ניתן למנות רמיזות מיניות, איום מילולי, חשיפת איברי מין, הצצה, הפשטה, ליטוף, נגיעה, וחדירה. גם חשיפת ילד/ה לתכנים פורנוגרפיים היא פגיעה מינית.

פגיעה מינית מסבה נזק עצום לקורבן ומהווה עבירה חמורה על החוק.

במרבית המקרים, הפגיעה המינית בילדים אינה מלווה בהפעלת כוח. די בתמימותו של הילד ובסמכותו הרבה של המבוגר כדי לאפשר את ניצול הילד, לעתים תוך פיתויים או איומים שונים, ללא הפעלת כוח פיסי.

פגיעה מינית בילדים היא תופעה רווחת. אחד מכל שישה ילדים וילדות יפגע מינית לפני גיל 12. עד גיל זה, שיעור הפגיעות דומה בבנות ובבנים. למרות הנזק ההרסני שגורמת הפגיעה, רובם המכריע של הילדים והילדות לא ידווחו עליה באופן מידי – או בכלל.

בקיץ, הילדים יוצאים מהמסגרות החינוכיות, מסתובבים לבדם לעתים תכופות יותר, בעוד פיקוח ההורים, שנמצאים זמן רב בעבודה, מתרופף. לכן, גם בקיץ חשוב שאנו, ההורים, נשים לב לשמירה על ילדים/ות מפני פגיעות מיניות.

גם בזמן החופשה יש להקפיד על בטיחות הילדים מפני פגיעות מיניות, לנקוט באמצעי זהירות, ולגלות ערנות לסימני אזהרה העשויים להעיד על פגיעה. יש לשים לב לסימנים פיסיים, כמו דימומים וגירויים באיברי המין, התנהגות מינית או ידע על מין שאינו הולם את גיל הילד/ה, חזרה להרטבה אצל ילדים/ות שנגמלו, שינויים קיצוניים בהתנהגות, נדודי שינה, הסתגרות חברתית, הופעת הפרעות אכילה, ועוד.

ילדים, לרוב, מתקשים לספר על התקיפה ולעתים אף לא יודעים לאפיינה ככזאת, ועל כן למבוגרים שסביבם – הורים, מורים, גננות, וכולי – ישנו תפקיד משמעותי באיתור הפגיעה.

כשני שלישים מ-40 אלף הפניות שהתקבלו במהלך השנים עד כה במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית עסקו בפגיעה מינית בילדות, ובדרך כלל הפניות התקבלו מאת הנפגע/ת בבגרותו/ה.

לגילוי עריות יש מאפיינים יחודיים, שמוסיפים נופך נוסף, והתמודדות נוספת על עצם הפגיעה המינית. ראשית כל, בגילוי עריות האדם הפוגע הוא אדם שאמור להיות דמות מגינה. ילד שנפגע למשל על ידי אביו בגיל צעיר, עשוי לחוש חוסר בטחון לכל חייו- "אם אבא שלי, שאמור לשמור עלי, עשה את זה, איך אפשר לסמוך על מישהו?" שנית, בדרך כלל הפגיעה המינית נעשית בתוך יחסים של אהבה. כלומר, הילדה הנפגעת היא הילדה האהובה של אבא, והיא גם מקבלת זכויות יתר בבית (בתנאי כמובן, שתשמור על הסוד). זהו גם הגורם לכך שנראה שמרבית המקרים של גילוי עריות כלל אינם מדווחים- אם אספר הפגיעה תפסיק, אך אבא לא יהיה כאן עוד.

בהקשר זה יש לציין שמערכת היחסים הכוללת בין הפוגע לנפגע עשויה להיות גם הגורם לכך שתקיפות מיניות במשפחה עשויות להמשך שנים. בדרך כלל אין לתוקף סיבה להשתמש בכח פיזי- יש לו את הסמכות להגיד לילד מה לעשות, וילדים רגילים להקשיב למבוגרים שאומרים להם מה לעשות.

פעמים רבות הילד מבין ש"משהו לא בסדר", קולט את הסודיות וכד', אבל למרות זאת- ברוב המקרים הוא ישתף פעולה. במקרים אחרים הוא יאמין לאיום כלשהו. כל אלה עשויים לגרום לנפגע לחוש תחושות אשמה וחוסר אונים- הרי אף אחד לא הכריח אותי… באתי מרצוני… למה שאתלונן?

שלישית, בחשיפה של גילוי עריות נוצר שבר גדול מאוד במשפחה- אחד מבני המשפחה הופך להיות אנס, תוקף. הנפגעים עלולים לחשוש מכך ש"יגרמו" לזעזוע כזה במשפחה, ולעיתים גם נתקלים בתגובות שמצדיקות את חששותיהם (למשל- אמא שרואה ויודעת, אך לא מתערבת ולא מונעת את המשך הפגיעה כדי שלא תאלץ לפרק את המשפחה). יש לזכור שחלה חובת דיווח על כל פגיעה מינית בקטינים.

כאשר הפגיעה מתרחשת על ידי פוגע מתוך המשפחה, בדרך כלל על ידי האב, בניגוד למיתוס הקיים, רוב האימהות אינן יודעות על התעללות מינית מתמשכת. נישואין דורשים אמון עיוור והכחשה בכדי לשרוד. אישה אינה נותנת את חייה וביטחונה לגבר, שהיא מאמינה שיכול להטריד את ילדיו. הרמזים "הברורים" להתעללות המינית ברורים רק ברטרוספקטיבה.

האימא בדרך כלל מגיבה להצהרה של התעללות מינית בחוסר אמונה ובהכחשה מגינה. איך יתכן שהיא לא ידעה? איזה סוג של אימא מאפשרת לדברים כאלה לקרות? מה השכנים יחשבו? האימא צריכה לבחור: או שהילד הוא רע ומגיע לו עונש או שהאבא הוא רע ומעניש באופן לא צודק. אחד מהם משקר ולא מגיע לו אמון.

הביטחון המלא של האם בבעלה, הסתגלותה בחיים וחלק ניכר מתחושת ערך העצמי שלה כמבוגר דורש אמון במהימנות של בן זוגה. קבלת ההפך משמעותה פירוק של המשפחה, ופגיעה בחלק גדול מזהותה. האם פוחדת והיא חשה אמביוולנטיות חזקה. האבא מחזק את האמביוולנטיות על ידי אתגרים לוגים: "האם את יכולה להאמין שעשיתי דבר כזה?", "איך דבר כזה יכול היה לקרות מתחת לאף שלך לאורך שנים?" וכולי. מתוך מעט המקרים של סודות גילוי עריות המתגלים לאימא או מתגלים על ידי האימא, מעט מאוד מדווחים לאחר מכן לסוכנים חיצוניים. האימא עשויה לא להאמין לתלונה או שהיא עשויה לנהל משא ומתן בתוך המשפחה על מנת לשמור על שלמותה.

הילדה שנפגעה מינית עשויה לריב עם שני הוריה, אך הכעס העיקרי יהיה על אימא אותה היא מאשימה בנטישתה לטובת אביה. היא מניחה שאימא יודעת על ההתעללות והיא לא אכפתית או שהיא איננה אפקטיבית להגנתה. בסופו של דבר הילדה נוטה להאמין שהיא כל כך מקולקלת, שהיא אף פעם לא הייתה שווה דאגה ואכפתיות. קורבן גילוי העריות נוטה להישאר בשקט עד שהיא מגיעה לגיל ההתבגרות. בתקופה זו היא נהיית מסוגלת לדרוש חיים יותר נפרדים לעצמה והיא מסוגלת לבחון את הסמכות של הוריה. הילדה נתפסת כנערה מתמרדת העושה צרות להוריה על ידי המצאת תלונה דמיונית. העדר הגשת תלונה שנים קודם, בזמן בו היא טענה שהיא הוטרדה בכוח מערער את אמינותה. כאשר היא הוטרדת בכוח. המתבגרת חשופה לחוסר אמון, לענישה ולהשפלה.

ללא תמיכה מיוחדת לילד והתערבות מיידית לכפות אחריות על הפוגע, הילד ייסוג ויבטל את התלונה. החרדה שהוא חווה בעקבות הגילוי קשה מדי. הוא "יודה" בכך שהמציא את סיפורו. הנסיגה מהגילוי משפיעה לרעה על הילד.