אצל רוב הילדים, שחוו אירוע קשה, ההתמודדות הקשה תחלוף מעצמה לאחר פרק זמן ותתרחש החלמה טבעית. עוצמת התסמינים ותדירותם תפחת אט אט עם הזמן. הילד צפוי לחזור למסלול תקין, בעזרת סיוע משפחתי וטיפולי. אצל רוב הילדים, בדרך כלל לא תתפתח פוסט-טראומה, אך במקרים מסוימים, כאשר הסימפטומים אינם חולפים, גם חודש לאחר האירוע הטראומתי, והם גורמים לשיבוש בתפקוד התקין היום יומי של הילד, נהוג בדרך כלל לאבחן את ההפרעה כפוסט טראומתית.
להפרעה הפוסט טראומתית, שלושה סימפטומים מרכזיים המאפיינים אותה:
-
חוויה מחדש את הטראומה: זיכרונות של הטראומה החוזרים וצפים. וגורמים בכל פעם מחדש למצוקה עזה, כמו סיוטים, פלשבקים וכדומה.
-
הימנעות: הימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את הטראומה או להציף רגשות הקשורים בה, הימנעות ממקומות, או מאנשים המזכירים את האירוע הטראומתי, חוסר התעניינות בפעילויות שבעבר היוו הנאה ותחושת זרות כלפי הסביבה.
-
עוררות יתר: קשיים בשינה, כעס, קשיי ריכוז, דריכות, תגובתיות מוגברת לרעשים או גירויים בלתי צפויים.
לילדים יש קושי גדול יותר לעבד אירוע טראומטי מאשר מבוגרים. קשה להם יותר לגבש התייחסות נכונה ומציאותית ולהבין בדיוק מה עבר עליהם. יש לזכור שילדים ובני נוער עוד נמצאים בגדילה והתפתחות רגשית וקוגניטיבית ועל כן המנגנונים שהם מפעילים מול האירוע שעברו אינם בשלים עדיין.
פוסט-טראומה אצל ילדים, הינה אירוע פתאומי שמאיים ומערער את הנחת היסוד שהעולם הנו מקום בטוח ומוגן. בקרב ילדים, החוויה הזו מועצמת על ידי תחושת חוסר אונים וחוסר היכולת להבין את המתרחש מסביב. טראומה עלולה לפגוע ולהגביר דימוי עצמי נמוך אצל ילדים ותחושת הביטחון של ילד, שחש כי יכולת הוריו להגן עליו מתערערת.
אירוע טראומתי אצל ילדים, כמו תקיפה מינית, מפר את הארגון בחוויית העצמי, הוא עלול לנפץ את תחושת השליטה, הבנת החוקיות של העולם והביטחון של הילד. הטראומה עלולה לערער גם את חווית העצמי ביחסים, במיוחד אם אירוע טראומתי נגרם על ידי אדם מסביבתו הקרובה של הילד.
בגילאי הגן, חשיפה לאירוע טראומתי כמו פגיעה מינית יכולה להוביל לרגרסיה התפתחותית, ילדים עלולים לחזור להתנהגויות מהן כבר נגמלו. עיבוד הטראומה בילדות, מושפע מהטמפרמנט של הילד, מידת חוסנו הנפשי, התמיכה שהוא מקבל או לא מקבל, מסביבתו הקרובה, ומידת חומרת האירוע. לצערנו, ישנם מקרים בהם האירוע הטראומתי הופך לגורם מעצב את האישיות של הילד ומשפיע על חוויותיו ותפיסתו את העולם.
כהורים, אנו מנסים להגן ככל יכולתנו על ילדינו מפני אירועים קשים ובפרט מפני טראומות, אנו מנסים לשמור עליהם מכל משמר ומפחדים מן הדברים עליהם אין לנו שליטה.
הנפש הרכה של הילדים בגיל הרך, נתונה לשינויים, ומאפשרת להם להתמודד ולעבד את החוויה הטראומתית שחוו ביתר קלות מאשר מבוגרים, אך מאידך, החוויה הופכת לחלק משמעותי ומעצב בחייהם ואת עתידם.
בגילאים מאוחרים יותר, בעיקר בגילאי בית הספר היסודי, ההתמודדות עם טראומה עשויה לקבל פן אחר, הילדים בגילאים הללו, ברוב המקרים נמנעים מלדבר ולשתף את הטראומה, הם מנסים ככל האפשר להדחיק אותה ולהתנהג כאילו שלא הייתה מעולם. לעתים צצים קשיי ריכוז, נטייה לאגרסיביות ואלימות ובעיות התנהגות שונות.
במקרים קיצוניים יותר, ניתן לראות נטייה להתנסויות מסוכנות ולפריצת גבולות מופרזת. בגילאים הללו, הנפש של הילדים פחות בוסרית אך רחוקה מלהיות מגובשת ולכן טיפול פסיכולוגי בשלבים כאלה לרוב מורכב וממושך יותר, אך יעיל ומסייע.
חשוב להבין כי להורים ישנו חלק מהותי בדרך בה ילדיהם מבינים את המצב. לאחר אירוע קשה שהופך או עלול להפוך לאירוע טראומתי, חשוב ביותר לשדר רוגע, במידת האפשר, להמשיך בשגרת החיים ולתת תחושת ביטחון ושליטה על המצב. חשוב מאוד לדבר עם הילד, להסביר ולפשט את המצב עבורו, להסביר לו אילו אפשרויות עומדות ברשותו.
כמובן שבמקרים קיצוניים אין אפשרות להורים לספק תמיכה שכזו, הדבר לגיטימי מאוד ואין סיבה לחוש רגשות אשמה ונחיתות בעקבות כך. במקרים כאלה לטראומה ייקח זמן ארוך יותר להחלים, וחשוב לפנות לסיוע באמצעות עזרה נפשית.
יש להבין כי התמודדות עם פוסט-טראומה אצל ילדים, גם כאשר היא אורכת זמן ממושך, מדובר בזמן לגיטימי, וחשוב לתת לילד את כל הזמן הנדרש והסבלנות המלאה להחלים מהטראומה. לתת לו לבטא את הטראומה שלו בכל דרך בה הוא בוחר (בכי, הסתגרות, סיוטים) לא כדאי לנסות להכריח את הילד לחזור להתנהגות נורמטיבית, אלא להביע כלפיו קבלה והבנה לגבי הרגשות שחושף בביטויים שונים.
בדרך כלל, עם הטיפול והתמיכה הנכונים, פוסט-טראומה אצל ילדים לא תתפתח או שתופחת עצמתה. הטראומה תקבל את המקום שלה בנפש הילד והמתבגר, ולמרות שלא תיעלם היא תהפוך לחלק מעברו ועולמו הפנימי אך לא תפריע לילד לנהל שגרת חיים בריאה ולתפקד באופן מלא.
קיימות מגוון גישות טיפוליות הקשורות בעיבוד חוויה טראומתית. הטיפול הפרטני אצל ילדים, יתעסק מצד אחד בלימוד הילד טכניקות שונות של הרגעה והגברת תחושת השליטה והעצמאות של הילד, ומהצד השני, המטפל ייבצע חשיפה הדרגתית למרכיבי האירוע ויווסת את רגשותיו.
מטרת הטיפול היא בעיקר לאפשר לילד לעבד מבחינה רגשית וקוגניטיבית את הטראומה. לעיתים המטפל ממליץ לשלב טיפול תרופתי העשוי להועיל בהפחתת החרדה והרבה פעמים הוא גם עוזר לקשיי הריכוז או השינה שצצים בעקבות האירוע.
