טיפול בנפגעי גילוי עריות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גילוי עריות במשפחה וגילוי עריות בין אחים

רבים חושבים כי הטרדה מינית מתרחשת רק במקומות עבודה, או במקומות אחרים בהם ישנו גורם סמכות המנצל את מעמדו, בכדי להטריד אדם מסוים. עם זאת, לעיתים קרובות מאוד מתרחשת גם הטרדה ופגיעה מינית במשפחה. 

גילוי עריות במשפחה בכלל וגילוי עריות בין אחים בפרט זו טראומה שמערערת עד היסוד את חייהם של הקורבנות, היא לעתים קרובות כרוכה בהתעללות מינית ממושכת, וההשלכות ארוכות הטווח שלה רבות וחמורות. בכל תהליך החלמה, כפי שכל נפגעת ונפגע מינית יכולים להעיד, מלים הן חשובות – הגדרת הבלתי ניתן להגדרה הוא מהותי, ופתיחת הנושא היא הצעד הראשון לעבר הבנה טובה יותר של הנושא, ובניית חיים טובים יותר למען אלה ששרדו. 

בואו נתחיל בשבירת כמה מיתוסים:

גילוי עריות לא ייחודי לשכבה סוציו-אקונומית מסוימת. הוא אינו מבחין בין רמות הכנסה או השכלה. הוא מתרחש בכל מקום, בקרב כל מוצא אתני, אצל דתיים ואצל חילונים. שנית, גילוי עריות שכיח מהנהוג לחשוב: בשנת 2015, על-פי נתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, 24% מהפונות והפונים דיווחו על פגיעה מינית שעברו מבן משפחה קרוב – שיעור גבוה בהרבה מהתלונות על הטרדה מינית ומהתלונות על מעשה מגונה. לפי הערכה של אנשי מקצוע, אחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים הם קורבנות לגילוי עריות. שלישית, בעוד שגילוי עריות בין אב לבתו נחשב במשך שנים לצורה השכיחה ביותר, ולכן גם הנחקרת ביותר של גילוי עריות, הרי שלפי הערכות מעודכנות, גילוי עריות בין אחים נפוץ פי חמש מגילוי עריות בין הורה לילד. 

בן המשפחה הפוגע בדרך כלל לא נזקק לשימוש באלימות בכדי לנצל מינית את הילד: מעמדו במשפחה ונטייתם של ילדים לציית להוריהם מאפשרת לו להשתמש באיומים (“אם תספרי תהרסי את המשפחה”, “לא יאמינו לך, אני אזרוק אותך מהבית”) ובפיתוי (מתנות, העדפה על פני אחים אחרים). כך, הופכת הפגיעה לסוד משותף, אשר הילד חושש מגילויו לא פחות מהפוגע. 

אופי הטיפול

ראשית, חשוב להבין:
אין הטיפול בנפגע אחד דומה לטיפול בנפגע אחר. המרחב הטיפולי הראוי מתייחס לחוויה האישית, ולוקח בחשבון את כלל הנסיבות של הנפגעת או הנפגע, וכן את מבנה האישיות שלה ושלו. כמו כן, טיפול בנפגעות ונפגעי גילוי עריות לא דומה לטיפול בנפגעי ונפגעות אונס או התעללות מינית מחוץ למשפחה, הוא מצריך טיפול פסיכותרפי פרטני. הוא לעתים קרובות ממושך יותר מסוגי טיפול אחרים, ועשוי לכלול גם הפניה לטיפול בתסמינים שמחייבים טיפול מיידי – כמו במקרה של התמכרות לאלכוהול או סמים, ובמקרים שבהם הנפגע או הנפגעת סובלים מהפרעת אכילה. 

כל מטופל הוא עולם ומלואו, ולכל מטופל מתאימים את הכלים שאיתם הוא יכול לעבוד.
אחד הטיפולים הראשונים שעשיתי בתחילת דרכי היה עם בחור צעיר, בשנות ה-20 לחייו, שזה עתה השתחרר מהכלא. הוא כמעט ולא דיבר, ולכן שאלתי אותו אם ירצה לצייר. הציור ההוא – ראש עם פה ענק ושיניים בולטות, ללא גוף כלל – העלה בי חשש שאולי הוא סוחב אתו פגיעה מינית “ישנה”. לאט לאט, הציור הביא לציורים נוספים ובהדרגה גם לשיחות רבות, במהלכן נחשף שדודו פגע בו מינית מגיל הגן עד כיתה א’. לכן, חוסר במלים, וחוסר היכולת לפתוח את הדברים, אינו חייב להוות מכשול. לכל מטופל ומטופלת הדרך שלהם להביע את שעברו, ועל מטפל ראוי למצוא ביחד איתם את הדרך הזו.

חשיפת גילוי עריות, וההתמודדות עם כל מה שפגיעה כזו מביאה עמה, דורשת מקום בטוח שבו ניתן להשמיע את הסיפור. מכיוון שהטראומה קרתה לפני שנים רבות, ונפגעים ונפגעות רבות הדחיקו חלקים נרחבים ממנה, המטפל והטיפול אורכים זמן, ודורשים עדינות וסבלנות בבניית ושחזור הסיפור. לאט לאט, נמצאות המלים. חלק מהזיכרונות חוזרים. יש בתהליך הטיפולי משא ומתן משמעותי על מלים, על נרטיב, על בניית הסיפור. המשא ומתן המתמיד הזה על איך לספר את הסיפור נותן לנפגעת ולנפגע את המקום להחזיר את השליטה על חייהם – ועל הסיפור שלהם. המקום הזה הוא מהותי בחדר הטיפולים. הטיפול ארוך, מורכב, לעתים מפרק ולעתים חווים נסיגה – אבל המאמץ והקושי מטרתם לבנות ולא להכשיל. ברגע שלנפגעים חוזר האמון בעצמם, האמון באחר, הם מסוגלים לשנות התנהגויות שליליות שסחבו במשך שנים – מהפסקת שימוש לרעה באלכוהול או סמים, דרך בחירת בן או בת זוג שיאהב אותם, ועד קשר טוב יותר עם ילדיהם. 

אצל ילדים, תפיסתה ויחסה של המשפחה לפגיעה המינית משפיע רבות על אופן וטיב הטיפול. על פי הגישה המקובלת, הרואה בגילוי העריות בעיה משפחתית מערכתית, יש לטפל במשפחה כולה ולא רק בילד הנפגע. זאת, בכדי לאפשר שיקום של המשפחה והתמודדות הן עם הפגיעה בילד עצמו והן עם תהליכי האישום והענישה המופעלים לעיתים כלפי הפוגע. הסיכוי לשיקום המשפחה לאחר הפגיעה גדל כאשר ההורים לוקחים את מלוא האחריות על הפגיעה ולא מאשימים את הילד, כאשר הם מוכנים לדון בקשיים הזוגיים וכאשר אין בעיות קיצוניות כהתמכרויות, סטיות מיניות, בעיות פסיכיאטריות קשות, עבריינות והתעללות נפשית ופיסית בילדים מלבד הפגיעה המינית. 

מסגרת הטיפול בנפגעי גילוי עריות ומשפחותיהם תלויה, אם כן, במידת שיתוף הפעולה של המשפחה ומסוגלותה הבסיסית. באופן כללי, נעשה ניסיון להציע טיפול פסיכולוגי מערכתי וכולל עד כמה שאפשר המורכב מטיפולים פסיכולוגיים פרטניים לכל אחד מבני המשפחה ובהמשך, טיפול משפחתי, הכולל את המשפחה כולה או חלקים שונים ממנה (למשל, טיפול בבני הזוג, טיפול בילד הנפגע ואמו וכן הלאה). כמו כן, עשויות נפגעות גילוי עריות להיתרם במיוחד מטיפול קבוצתי המאפשר קבלת תמיכה, הפחתת האשמה (“לא רק לי זה קרה, אולי גם אני לא אשמה כפי שהבנות האלו לא נראות לי אשמות”) ולמידת מיומנויות התמודדות.

גילוי עריות בין אחים 

האם סקרנות מינית בין אחאים היא דבר נורמלי- טבעי?
בהחלט כן. ילדה בת ארבע שנוגעת בפין של אחיה התינוק בזמן שהאם מחליפה לו חיתול, מגלה סקרנות טבעית. יתכן שמעולם קודם לכן לא ראתה פין והיא רוצה לדעת איך זה מרגיש. ילד בן חמש שרואה לראשונה את איברי המין של אחותו עשוי לתהות היכן הפין שלה, האם איבדה אותו או האם היא עומדת לגדל אחד. יכול להיות שהוא יצטרך להסתכל עוד מספר פעמים, ולשאול שאלות ע”מ להבין שבנים ובנות נולדים עם איברי מין שונים. כהורים, אתם יכולים לנצל הזדמנויות כאלה כדי לתת לילדיכם אינפורמציה על מיניות – בהתאם לגילם.
אבל, נער בן ארבע-עשרה שרוצה להתבונן באיברי המין של אחותו בת החמש אינו מגלה סקרנות טבעית. בגילו – טבעי שידע כיצד נראים אברי מין נשיים, כך שעליכם לשאול מה מניע אותו לעשות זאת. יתכן והוא תוהה מה התחושה של נגיעה באברי מין נשיים, או כיצד ירגיש אם יחכך את עצמו בהם. אבל סיפוק סקרנותו בדרך זו – עם אחותו הקטנה – יהיה אביוז.
בני ארבע או חמש שמורידים את התחתונים ומביטים אחד בשני, קרוב לודאי שהם סקרנים ותו לא. אבל אם הם ממשיכים לעשות זאת, או אם הם נוגעים אחד בשני לעיתים קרובות ולאורך זמן, עליכם לשים לב לכך. אם זה נראה לכם מעבר לסקרנות גרידא, קחו בחשבון שיתכן ואחד מהם היה קורבן לאביוז מיני ויתכן והוא עושה אקטינג-אאוט לאביוז שחווה.
זה לא רעיון טוב לחשוב שכל המשחקים הם בלתי מזיקים. עדיף לגלות מה נמצא מאחורי ההתנהגות.

שאלות אחדות שאתם יכולים לשאול את עצמכם, או את אנשי המקצוע, הן:

  • האם ההתנהגות המסוימת הינה בהתאם למצופה מילד בגיל הזה?

  • כמה זמן נמשכת ההתנהגות הזו?

  • האם נראה שאחד הילדים המעורבים נאלץ להשתתף בניגוד לרצונו?

  • מה מטרת ההתנהגות? 

לפניכם מספר דוגמאות להתנהגויות של ילדים בגיל קדם-בי”ס:
התנהגות נורמלית:

  • נוגעים באיברי המין של עצמם לפני ההרדמות

  • מגלים/חושפים הבדלים בין בנות לבנים

  • מגלים עניין בהתבוננות במבוגרים בחדר הרחצה

  • משחקים ב-‘רופא’ עם ילדים אחרים

  • משחקים במשפחה. מגלמים תפקידים של ‘אמא’ ו- ‘אבא’. 

התנהגויות שצריכות לעורר דאגה/תשומת לב:
  • מאוננים בנוכחות אחרים לעתים קרובות 

  • ממשיכים לשאול שאלות על מין גם לאחר שהשאלות נענו באופן רציני ואחראי

  • מתעקשים להתבונן במבוגרים מחדר הרחצה

  • מכריחים ילדים אחרים לשחק ב- ‘רופא’

  • מעמידים פנים שהם מקיימים יחסי מין

אם אינכם בטוחים לגבי התנהגות מסוימת, שאלו אנשי מקצוע; רופא, אחות בי”ס או יועץ, עובד סוציאלי או פסיכולוג.