"השקעתי רבות כדי להפוך את בן הזוג לחבר אמיתי שלי. לא ויתרתי לעצמי ולא לו. אחרי כל השנים ביחד אני באמת אוהבת אותו ולא אוותר עליו.. אבל עדיין… חסר לי המגע העדין הזה בנפש… משהו שחסר לי כל כך ולמרות כל הניסיונות שלי לא הצלחתי להגיע לזה איתו… ראיתי שבתקופה שהייתה לי חברת נפש קרובה הייתי אחרת. רגועה יותר, שלמה יותר. למרות שבקשר ההוא היו מעורבות גם תחושות סוחפות הרבה יותר עם הרבה כאב ואכזבה.. וכאן אני מגיעה לדילמה של חיי. האם עליי לוותר על זה? או האם באמת ניתן לקיים קשר בריא עם אישה במהלך חיי הנישואים ולהישאר שפויה כי זו השאיפה שלי (ויש מצב שאני חיה בסרט, לכן אני כותבת כאן… כדי לנסות להבין).. ממה ששמתי לב, הסיפורים היחידים עם ה"הפי אנד" שקראתי הסתיימו בגירושים ולכן כבר שנתיים שאני מנסה לחפש את עצמי וכמעט לא מצליחה…" (מתוך סיפורה של אישה המתמודדת עם הקונפליקט).
זה ה"הפי אנד" היחיד האפשרי במצב הנתון?
חוויית ההשלמה עם הזהות המינית ועם המחירים החברתיים הכרוכים בחיים גלויים היא תהליך הנמשך שנים רבות. הקושי בקבלה עצמית זהה אצל הומואים ואצל לסביות, אבל כנראה שיש הבדלים בין גברים ונשים במידת היכולת שלהם לחיות חיים רחוקים מן הנטייה המינית שלהם. נראה שגברים הומוסקסואלים יודעים על נטייתם המינית בגיל צעיר, ואילו אצל נשים התמונה מורכבת יותר. יש נשים לסביות המודעות להעדפתן המוחלטת לנשים כבר מגיל צעיר, אך לעומתן יש נשים רבות שנישאות לגבר מתוך בחירה ואהבה ומקימות איתו משפחה, ורק בשלבים מאוחרים יותר של החיים נפגשות עם המשיכה לבנות מינן (נווה, 2012; פרסר, 2006).
התופעה מעלה תמיהה כאשר חושבים על נטייה מינית כמאפיין מולד. האם הנשים הללו שיקרו לעצמן ולסביבה כדי להינשא לגבר, להקים משפחה ולחיות בלב הקונצנזוס הנוח, וכעת, אחרי שילדו ילדים הן נוטשות אותו? האם זו מעין גניבת זרע? או גניבת זהות? אולי הגילוי החדש הוא הרפתקת אמצע החיים? איפה זה היה כל הזמן?
התשובה נעוצה בעובדה שנשים מחונכות להקשיב לתשוקה ולמיניות שלהן פחות מגברים. החברה משייכת את התשוקה ואת המיניות לגבר, ואילו האישה מחונכת להיות אובייקט התשוקה. מרכז ההתייחסות שלה, התפקיד החברתי שלה, מתמקד באחר – בגבר, במשפחה, בצורכיהם ובטיפול בהם (Mackinnon, 1978, 2000).
אף שהקביעה הזו נשמעת ארכאית בעידן של ביטויי מיניות נשית לגיטימית, גם כיום נשים רבות מבטאות אותה בהתנהגותן ואינן מחוברות להעדפתן המינית, אלא להגשמת הציפיות החברתיות המופנמות בתוכן. ההקשבה שלהן לעצמן מוחלשת, והן משועבדות להסדרים חברתיים פטריארכליים ההופכים אותן למטפלות של המשפחה. הן יוצרות קשרים רגשיים ומיניים עם גברים ונישאות להם, ופעמים רבות מתוודעות רק בשלב מאוחר יותר בחייהן למשיכה לבנות מינן (נווה, 2012).
אדריאן ריץ' (2003/1980) כתבה במאמרה "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי": "נשים נישאו משום שהיה זה הכרחי כדי לשרוד כלכלית, כדי ללדת ילדים שלא יסבלו ממחסור או מחרם חברתי, כדי להיוותר מהוגנות, כדי לעשות את מה שמצופה מנשים, ומשום שאהבה הטרוסקסואלית הוצגה כהרפתקה הנשית הגדולה, כחובה נשית וכמימוש נשי". המאמר נכתב בסוף שנות השבעים, ומדהים להיווכח עד כמה המצב המתואר בו מתקיים גם כיום, ועד כמה הרעיונות המובעים בו, בייחוד רעיון ה"הטרוסקסואליות הכפויה", נתפסים עדיין כרעיונות חתרניים.
יש כאלה שמספרות שהתאהבו בנשים גם בצעירותן אבל לא מימשו את אהבתן משום שהנורמה הרווחת היא להתחתן עם גבר. במובן הזה, עבודה עם נשים המגלות את העדפתן המינית בשלבים מאוחרים של החיים מקבלת אופי פמיניסטי ומגולמים בה ערכים של העצמה נשית.
אופיה הנזיל של המיניות הנשית
בד בבד עם חוסר המודעות של נשים להעדפתן המינית, ממחקרים חדשים עולה שלנשים, לעומת גברים, יש טווח רחב יותר של הגשמה מינית ורגשית ויכולת לנוע על הרצף שבין הזהויות. הן מרגישות נינוחות יותר מגברים לקיים אינטימיות עם בנות מינן ואינן פוחדות, או פוחדות פחות, מן האפשרות הזו ומן התיוג הנלווה אליה (Diamond, 2008).
נשים שעוברות באמצע החיים מיחסים הטרוסקסואליים ליחסים לסביים או להפך, וכן נשים שעוברות מיחסים לסביים ליחסים דו-מיניים, מטילות ספק בטענה שהנטייה המינית נקבעת בגיל צעיר ונשארת יציבה. תופעה זו תועדה במחקרים והיא מעידה על אופיה הנזיל והפלסטי של המיניות הנשית, ועל כך שאוריינטציה מינית עבור נשים הינה אספקט של זהות בעל אופי גמיש ודינמי, שיכול להשתנות במהלך החיים (Diamond, 2006).
"המפץ הגדול"
גילוי המשיכה המינית של אישה נשואה לבנות מינה מכונה בפי אנשי מקצוע בשם "המפץ גדול", שכן גילוי זה גורם לזעזוע ענק בחייה של האישה.
בעקבות אירוע ה"מפץ" נשים רבות חשות בלבול ואשמה. הן לא מבינות איך קרה להן שהתאהבו נואשות באישה אחרת, או איך קורה שהן מפנטזות על התאהבות כזו בכל רגע נתון. בדרך כלל מהלך חייהן מופרע לחלוטין, לעתים נפגעים גם תפקודים אחרים כגון הורות או התפתחות מקצועית, ופעמים הן חוות התמכרות או אובססיה לעניין. נשים רבות היו רוצות להדוף את הסוגיה מחייהן והן גם מנסות בכל הכוח לעשות זאת. אחרי הכול מדובר בנושא שעלול לעמוד בינן לבין הביטחון שלהן, מערכת ההתקשרויות שלהן, משפחתן, הקריירה שלהן, חייהן. הן מרגישות אשמה על הבגידה בבעל, הן מרגישות כמי שמסכנות את עתיד ילדיהן, הן חוששות מאובדן הקשרים שלהן ומהתנכרות של האנשים האהובים עליהן. הפחדים עלולים להתעצם לכדי חרדות, והמלחמה הפנימית בין המשיכה העצומה לבין הפחד הגדול גוזלת מהן אנרגיות חיים ומביאה לחוסר שקט גדול.
אישה נשואה המגלה את העדפתה המינית לאישה בשלב מאוחר של חייה נמצאת בבדידות גדולה. הסיפור שלה כלוא בתוכה בלי יכולת לצאת לאוויר העולם. כל שיתוף בסיפור מסכן את מרקם החיים שעליו היא נשענת, לכן במשך תקופה ארוכה של התחבטויות היא נשארת לבד עם הנושא, והסוד מועצם וגדל ולוחץ על המערכת הרגשית. היא לא מכירה את העולם שאליו היא נמשכת, ובד בבד היא חשה ניכור כלפי העולם שאליו היא שייכת. גם כשהיא עושה צעדים אל תוך הקהילה הלסבית ומנסה להשתלב בה, עובדת היותה נשואה לגבר מטילה עליה כתם. היא נתפסת כהרפתקנית וכמי שמסוכן להיכנס איתה למערכת רומנטית, מפני שהיא עלולה לכבוש את לבה של הלסבית הרווקה ולהשאיר אותה מתבוססת בכאביה.
אישה נשואה שמגלה את אהבתה לנשים מתמודדת עם לבטים ועם צורך בקבלת החלטות מורכבות. כל התקרבות אל התשוקה שניעורה בה, כל התיידדות עם התשוקה או ניסיון לבדוק אותה, כרוכים באומץ רב: לקרוא בפורום, לכתוב בפורום, להיכנס לאתר היכרויות, להשתתף בקבוצה, להתחיל עם אישה, להיכנס עם אישה למיטה, לספר לבעל, לספר להורים, להחליט על פרידה מהבעל. כל החלטה כזו היא הרת גורל, מעצבת ומפחידה.
אישה נשואה לגבר שמגלה את העדפתה לנשים מתמודדת עם פחדים כלכליים. נשים הן בדרך כלל מפרנסות שניות במשפחה, ואם יש במשפחה ילדים צעירים, הן עובדות פחות או לא עובדות בכלל ותלויות בפרנסת הבעל. גילויי המיניות החדשים מאיימים על ביטחונה הכלכלי והיא נדרשת למצוא פתרונות שיגנו עליה אם הנושא יתגלה ואם לגילוי יהיו השלכות כלכליות.
אישה נשואה שמגלה את העדפתה לבנות מינה חשה הומופוביה עצמית ומתקשה לקבל את הידיעה על עצמה. מאחר שהיא חלק מהחברה ההטרוסקסואלית, ערכיה של חברה זו מופנמים בתוכה. כלפי חוץ היא תעיד שהיא מקבלת את עצמה, אולם הדעות המופנמות שבתוכה יופנו כנגד "הלסביות האלה", "הבוצ'יות", וישפיעו על יכולתה להתחבר לקהילה ולהתערות בתוכה, משימה שיש לה חשיבות רבה בתקופת הצעידה במרווח הזהות.
