בשנים האחרונות מתרחשת מגמה מבורכת של הכרה וקבלה רחבה יותר של א/נשים טרנסג'נדרים/ות ברמה החברתית. מגמה זו באה לידי ביטוי בתחום הממסדי, פוליטי וחברתי וכוללת חקיקה, מתן שירותים מותאמים, מניעת אפליה ועוד. אם בעבר נהגנו להתייחס לג'נדר/מגדר כתכונה בינארית, זכר נקבה, והיתה ציפייה שתהייה הלימה בין המין המולד לזהות המגדרית, הרי שהיום הולכת ורווחת ההכרה בכך שמגדר הוא למעשה רצף, שבקצותיו נמצאים המגדרים זכר ונקבה, בדיוק כפי שאנו מודדים/מעריכים מאפיינים אחרים על גבי רצף (למשל:גובה, משקל ועוד). ולכן יש טווח רחב יותר של מאפייני ג'נדר שקיימים בפועל.
מגמה זו באופן טבעי משפיעה גם על ההתייחסות החברתית והרפואית למה נחשב "נורמלי" או "לא נורמלי", אם פעם התייחסנו לאנשים טרנסג'נדרים באופן אוטומטי כבעלי הפרעה נפשית והם תוייגו ככאלה ע"י ה-DSM, כיום ההתייחסות מקבלת הרבה יותר והאבחון שלהם כבעלי הפרעה נפשית אינו אוטומטי כבעבר. האבחנה ב-DSM עברה שינויים ותמורות עם השנים, כאשר בגירסה העדכנית ביותר של ה-DSM, נכנסה האבחנה של דיספוריה מגדרית (gender dysphoria).
על פי אבחנה זו, אי ההלימה בין המין המולד לזהות המגדרית אינה מהווה הפרעה כשלעצמה, אלא אם כן היא מייצרת מצוקה נפשית משמעותית ופגיעה בתפקוד של האדם בכל מיני מישורים.
קיימות אינדיקציות לכך שמתן מענה רפואי: הורמונלי או ניתוחי לאנשים עם דיספוריה מגדרית משפר משמעותית את מצבם הנפשי. אולם בד בבד כמעט כל מחקר שמעריך את הבריאות הנפשית בקרב אנשים טרנסג'נדרים מראה על אחוזי תחלואה נפשית גבוהים. דיכאון, חרדה, אובדנות, התמכרות לחומרים ועוד הן תופעות נפוצות האוכלוסיה זו.
אחוזי התחלואה הינם גבוהים אף יותר בקבוצת הנשים הטרנסג'נדריות. עם זאת ישנה אי בהירות רבה ביחס לגורמי התחלואה. האם מדובר במצוקה נפשית המתרחשת בשל גורמים חיצוניים-חברתיים, כמו אפליה, העדר תמיכה חברתית ומשפחתית, או שהיא תוצאה של גורמים פנימיים/מבניים של האדם הקשורים לאי ההלימה בין הזהות המגדרית למין המולד, שהופכים אותם לפגיעים יותר לפגיעות נפשית.
