כאשר בני הזוג אינם תמימי דעים בנוגע לשיתוף הילדים בתהליך, חשוב לקבל תמיכה מקצועית כדי שיוכלו להעביר לילדים מסר ששניהם יהיו שלמים איתו. כאשר התהליך מוביל לגירושים, חשוב ששני ההורים ייקחו אחריות על החלטתם, כפי שמומלץ במקרים של גירושים ממניעים אחרים, וזאת כדי למנוע מצב שבו הילד מקשר בין הפרידה של הוריו לאשמה בלעדית של ההורה הטרנסג'נדר. אם הילד יעשה פיצול בין ההורים, כאשר אחד מהם ייחווה כטוב וכמגונן ואילו השני ייחווה כרע וכאשם, הדבר יפגע בו לאורך זמן וישפיע על התפתחותו הרגשית ועל יכולתו לשאת מורכבות בעולם ובתוכו (Wallerstein & Kelly, 1980). היכולת להבין ולחוות מצבים ויחסים באופן שאינו דיכוטומי היא יכולת חשובה לבריאותו הנפשית של הילד ולבניית מערכות יחסים עתידיות.
כאשר תהליך שינוי מגדרי מוביל לגירושים, ההורה הטרנסג'נדר נדרש להתמודד במקביל עם שני תהליכים מורכבים אשר כל אחד מהם מצריך תמיכה וחוסן רגשי. בפועל, רבים מההורים הטרנסג'נדרים עוברים את שני התהליכים לבד. פעמים רבות הם אינם זוכים לתמיכה מצד משפחתם, החברים המשותפים תופסים לרוב את הצד של ההורה השני, שכן לרוב הם מזדהים עימו. קל להם יותר להזדהות עם תחושות של עלבון, אכזבה, הלם ובגידה, מאשר להזדהות עם ההורה הטרנסג'נדר. נוצר מצב שבו דווקא כשיש צורך עז בתמיכה ובליווי, הבדידות היא מנת חלקם של ההורים הטרנסג'נדרים. במצב כזה, לא תמיד יצליח ההורה הטרנסג'נדר להשלים את תהליך השינוי המגדרי כפי שהיה רוצה, ובוודאי שיתקשה לדרוש את שמגיע לו במסגרת הסכם הגירושים.
גם מול מערכת המשפט ההתמודדות של הורים טרנסג'נדרים אינה פשוטה. במחקר של פיין (Pyne, 2012) תיארו המשתתפים תחושה שהם בעמדת נחיתות במאבקם על משמורת והסדרי ראייה בגלל הזהות הטרנסג'נדרית שלהם. פעמים רבות הורים טרנסג'נדרים נאלצים לוותר על משמורת לטובת הסכם גירושים, ואז מוצאים את עצמם מורחקים מהילדים ומתקשים לשמור על מערכת יחסים קרובה ומשמעותית איתם. בארץ הנושא טרם נחקר, אך ממה שעולה בקליניקה עדיין קיים קושי בקרב גורמי המשפט והרווחה לראות באדם טרנסג'נדר מודל לחיקוי ולהורות טובה. מטופלים טרנסג'נדרים נאלצים להתמודד עם בדיקות בנוגע למסוגלותם ההורית, וגם כיום, כאשר הטרנסג'נדריות אינה נחשבת יותר להפרעה נפשית, רבים מאנשי המקצוע מתקשים לקבל שינוי מגדרי כדבר נורמטיבי שאינו מעיד על פתולוגיה.
גורמים מסייעים
כאמור, תהליך של שינוי מגדרי הוא תהליך ארוך ומורכב, וכך גם ההתמודדות של בן/בת הזוג והילדים עם השינוי. כפי שתואר לעיל, לשיתוף הילדים בתהליך יש מערך שיקולים מורכב, שלא תמיד מוביל מיד לתוצאה חיובית. לכן צריך לחשוב איך עושים את זה הכי טוב שאפשר.
הדבר החשוב ביותר הוא תמיכה. כמעט אי-אפשר לעבור תהליך כזה ללא תמיכה רגשית. התמיכה יכולה להיות מחברים או מבני משפחה שאפשר לשתף אותם, להתייעץ איתם, לחשוב יחד ולשקול את הצעדים. גם לקבוצות תמיכה יש ערך בליווי תהליך משמעותי שכזה (Benson, 2013).
פעמים רבות תהליך של שינוי מגדרי מציף רגשות קשים שחשוב לעבדם במסגרת טיפולית לפני היציאה מהארון מול המשפחה והילדים. לעתים עולים זיכרונות כואבים מהעבר, תחושת החמצה על השנים האבודות, רגשות אשמה ביחס לילדים עד כדי ביקורת והלקאה עצמית. אלה רגשות טבעיים, שצפוי שיתעוררו במסגרת תהליך כזה, ויש לעבד אותם כדי שלא יהוו מכשול או קושי בעת החשיפה.
חשוב לא למהר, להיות סבלניים, ולסייע לילדים ולבן/בת הזוג להפנים ולקבל את השינוי. טרם היציאה מהארון מול הילדים, יש ליצור דיאלוג עם בן/בת הזוג כדי להנגיש להם את התהליך. במידת הצורך יש לשקול טיפול זוגי. יש ילדים שמתרגלים מהר לפנות אל ההורה הטרנסג'נדר על פי המגדר הרצוי, ויש שממשיכים לפנות אליו כפי שהיו רגילים. חשוב לאפשר את זה ולא ללחוץ עליהם לשנות את לשון הפנייה. בסופו של דבר רוב הילדים מתרגלים לפנות להורה על פי המגדר הרצוי.
הורים טרנסג'נדרים מתמודדים בחזיתות רבות כדי לעבור את התהליך לשינוי מגדרי תוך כדי שימור הקשר עם ילדיהם ובן/בת זוגם, בין שהם מחליטים להישאר יחד ובין שהם מחליטים להיפרד. תהליך זה מצריך לעתים תמיכה וליווי ברמה האישית וברמה הזוגית והמשפחתית, אך למרות הקושי, הוא נושא בחובו פוטנציאל לחיים של חיבור אמיתי ואותנטי של האדם הטרנסג'נדר עם עצמו, עם האנשים הקרובים לו, ובפרט עם ילדיו. כך ביטא זאת אחד המשתתפים במחקרו של פיין: "עבור כל מי שעובר את התהליך הזה, זה רק הולך ומשתפר. עשר שנים לאחר התהליך, יש הרגשה שהעולם קולט אותנו נכון. יש מערכות יחסים חדשות שמתפתחות עם הילדים כשהם מתבגרים ומפתחים יכולת לחשיבה עצמאית. עכשיו כשהם בוגרים יותר, ואני מדבר איתם, הם מסתכלים עליי בהערכה, כי הם יודעים שאני סבלתי, אבל גם לנוכח המצוקה, האינטגריטי שלי נותר שלם".
לצערי, החברה שלנו עדיין רוויה בטרנספוביה, כאשר טרנסג'נדרים בכלל וטרנסג'נדריות בפרט חווים דחייה מהמשפחה ומהחברה, וכתוצאה מכך גם קושי להישאר בתוך מעגל החיים הנורמטיבי. עם זאת, השינוי בעמדת הפסיכיאטריה כלפי טרנסג'נדריוּת, שכבר אינה נחשבת להפרעה נפשית, קבוצות תמיכה וקבוצות חברתיות לקהילה הטרנסית, כמו גם ייצוגים נורמטיביים של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בתקשורת, העלו את השיח הטרנסג'דנרי לסדר היום החברתי. כולי תקווה שהעידן הנוכחי מסמן דרך שבסופה כל אדם (וכל הורה) יוכל לחיות את חייו במגדר הרצוי, תוך שהוא שומר על קשר עם משפחתו וילדיו, מעניק ומקבל אהבה שאינה תלויה בדבר.
