ההתמודדות עם ילדים המציגים התנהגויות ורצונות שאינם תואמים את המגדר אליו נולדו עשויה להיות מלחיצה ומפחידה עבור הורים. ישנה מיסקונספציה נפוצה שטרנסג'נדריות היא תופעה מודרנית וחדשה – למעשה ישנן עדויות לאנשים שסירבו לקבל את הדיכוטומיה המגדרית כבר לפני כאלף שנים. מה שכן התפתחה רק בשנים האחרונים, ועדיין נמצאת בשלבי התפתחות, היא היכולת שלנו להבין ולהכיר בחוויה של האוכולוסיה הטנרסג'נדרית. המפגש עם קהילה של אנשים נוספים שעברו חוויות דומות עם ילדיהם, מספקת עבור הורים אישור לכך שהם יכולים לתמוך ולעודד את ההתנהגות של ילדיהם, ואת הכלים לעשות זאת.
קבלה היא כביש דו-סיטרי – לא ניתן לצפות מחוויה של דחייה ראשונית יחד עם חיים שלמים בתחושה של חוסר תיאום בין הזהות המגדרית לבין המגדר הביולוגי-חברתי לעורר תחושות חיוביות בקרב הקהילה הטנרסג'נדרית. תחושות הכעס כלפי החברה שלא הסכימה לקבל אותם כפי שהם הן נפוצות ומובנות, והדרישה לקבלה וכבוד היא רק הגיונית. לאנשים שלא חוו את תחושת הדיסוננס הזה אין באמת את היכולת להבין את החוויה של גברים ונשים טרנסג'נדרים, והרבה פעמים השאלות והתהיות שלהם, שעשויות להיתפס כפוגעניות, הן למעשה תמימות. ככל שנוכל להיות יותר סלבניים כלפי הבחירות המגדריות אחד של השני, כך יהיה טוב יותר לכולנו.
אין פה מצב של "אנחנו נגדם", מה שכן יש היא חוויה אישית, הנבדלת מאדם לאדם, ובשום אופן לא הופכת אחד לפחות מקובל מהאחר.
מחקר אחד אשר בדק בריאות נפשית בקרב קבוצה של כ- 300 נשים טרנסג'נדריות צעירות, בין הגילאים 16-29 בארה"ב מצא כי שיעורי ההפרעות הפסיכיאטריות והשימוש בחומרים ממכרים היה גבוה פי-1.7-3.6 משיעורם באוכלוסיה הכללית. אולם רוב הנשים שנבדקו היו מובטלות, ליותר מרבע מהן לא היה ביטוח בריאות ורבות מהן חיו בתנאי עוני קיצוניים- כל אלו מהווים סטרסורים משמעותיים ותוצאות אפשריות של אפליה.
ממצאי מחקר זה שונים מהותית ממצאי מחקר אחר שבחן את הבריאות הנפשית של ילדים טרנסג'נדרים שעשו מעבר חברתי, ז"א שמזדהים בניגוד למין המולד שלהם ושניתנת להם תמיכה חברתית לחיות בג'נדר המנוגד socially) transitioned transgender children), הממצאים שהתקבלו הראו כי מדדי הדיכאון של ילדים אלו זהים למדדי הדיכאון של ילדים בקבוצת הביקורת ונמצאה עלייה קלה בלבד במדדי החרדה שלהם, בהשוואה לקבוצת ביקורת.
יש לציין כי מחקר זה שנערך ע"י OLSEN ועמיתיה התמקד בקבוצת נבדקים צעירה הרבה יותר עם תמיכה רגשית רבה יותר. ילדים טרנסטג'נדרים אלו קיבלו אישרור/הכרה לזהות המגדרית שלהם בכל אספקט בחייהם: תמיכה מצד הוריהם, בני גילם ותמיכה חברתית ממסדית יותר.כמו כן רוב הילדים הגיעו ממשפחות שגובה הכנסתם הכספית היה ממוצע ומעלה לפחות.
יחד עם זאת עולה כי הקשיים הנפשיים נוטים לעלות עם הגיל
מעניין יהיה לבחון כיצד ילדים ממשפחות תומכות יתפקדו עם כניסתם לגיל ההתבגרות. מה שעדיין לא ברור האם המצוקה הרגשית המכונה gender dysphria, תופיע בקרב אותם ילדים שזכו לתמיכת משפחתם, כאשר הם יצטרכו להתמודד בהקשר חברתי רחב יותר ולהתקל באתגרים התפתחותיים נוספים בתחום החברתי והזוגי.
מחקר עדכני אחר שנערך בברזיל מצא כי הזהות הטרנסג'נדרית כשלעצמה אינה מהווה הפרעה נפשית. במחקר זה בדקו החוקרים האם המצוקה וחוסר התפקוד של א/נשים טרנסג'נדרים הם תוצאה של סטיגמה ודחייה חברתית, או שהיא מרכיב אינהרנטי/פנימי של עצם היותך טרנסג'נדר/ית. כאמור לעיל א/נשים טרנסג'נדרים/ות סובלים/ות לאורך חייהם ממידה רבה של דחייה, אלימות, השפלה, אפליה. רבים ממקרים אלו מתרחשים בקונטקסט המשפחתי. מניתוח סטטיסטי שערכו החוקרים, נמצא כי דחייה חברתית ואלימות הינם מנבאים חזקים יותר למצוקה ואי תפקוד בקרב אנשים טרנסג'נדרים. זהות טרנסג'נדרית כשלעצמה, אינה גורם מנבא למצוקה ואי תפקוד.
באופן כללי ניתן לראות כי המחקרים מחזקים את התפיסה שזהות טרנסג'נדרית אינה מהווה אבחנה פסיכיאטרית ויש מקום לשקול הוצאתה מתוך ה-DSM, מהלך שהוא בפני עצמו יכול להשפיע ולמתן את התיוג השלילי ואת התופעות הנלוות לו. כמו כן נראה כי כדאי להשקיע בהעלאת המודעות החברתית לתופעה זו ובמדיניות המעודדת קבלה ושילוב של אנשים טרנסג'נדרים בחברה.
