טיפול ממוקד רגשות
מתמקד ביצירת סביבה בטוחה לעיבוד הרגשי של חווית הטראומה והבנת הרגשות. המטפל משלב התערבויות חווייתיות, שמטרתן לעזור למטופל לפתח מודעות לרגשות, להביע רגשות, לווסת רגשות בצורה יעילה ולשנות רגשות שאינם יעילים (מעכבים).

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – CBT
מתמקד בשינוי הסימפטומים המפריעים לתפקוד רגשי והתנהגותי תקין, באמצעות תרגילים המיועדים לעיבוד קוגניטיבי, רגשי וגופני של האירוע הטראומטי, הקניית מיומנויות הרגעה עצמית וויסות רגשי, חשיפה הדרגתית לגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי, במטרה לבסס מחדש את התחושה שהעולם אינו מקום מסוכן בהכרח, וכי האדם אינו חסר אונים בהתמודדות עמו. 

לא רק ילדים ובני נוער נופלים קורבן לפגיעה מינית על מגוון ביטוייה ומתקשים להתמודד עם הטראומה הקשה שחוו. גם אנשים בוגרים מתקשים להתמודד עם הפגיעה החמורה שהפכה אותם לקורבן ולא אחת נמנעים מלדווח על הפגיע ה המינית מתוך תקווה שההתעלמות מהאירוע תעלים אותו ולא כן היא. את הצלקות וההשלכות של האירוע הטראומטי לא ניתן לבטל ללא סיוע מקצועי. מדי שנה מדווחים עשרות אלפי מקרים של נפגעי פגיעות מיניות. טיפול בטראומה הקשה שעברו הכרחי על מנת למנוע החמרה והשלכה של הטראומה על חייהם כבוגרים.

פגיעה היא שימוש בכוח כדי לגרום לאדם אחד למלא אחר צרכיו של אדם אחר, ללא כל התייחסות לצרכים של אותו אדם שהוא מושא הפגיעה וההתעללות. פגיעה מינית בפרט עושה שימוש בהתנהגות מינית כדי למלא אחר אותם צרכים.

בניגוד למקרים של פגיעה מינית בילדות, פגיעה מינית המתרחשת בגילאי הבגרות מתרחשת כאשר אישיותו של הקורבן כבר מגובשת ובמובן זה השפעתה מקיפה פחות, במרבית המקרים. יחד עם זאת, פגיעה מינית בבגרות מערערת את תחושת הביטחון והנינוחות המלווים את מרביתנו ביום יום ועלולה להביא לפריצתם של מגוון סימפטומים רגשיים ובפרט לפריצת הפרעה פוסט טראומטית- הפרעה המתבטאת בסימפטומים של דריכות יתר, פלשבקים/מחשבות חודרניות, הימנעות מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי ועוד. גם כאשר הסימפטומים המתעוררים בעקבות אירוע של פגיעה מינית אינם מגיעים לדרגת חומרה העונה לאבחנה "רשמית", רבים מנפגעי ונפגעות פגיעה מינית בבגרות חווים תחושות קשות של חרדה, פגיעה בדימוי העצמי, אשמה וקשיים בחזרה לתפקוד הזוגי והמיני הסטנדרטי. 

סימפטומים של פגיעה מינית

צמצום

הניסיון להימנע מגירויים הקשורים לתקיפה מינית, קהות של התגובתיות הרגשית:

• מאמצים להימנע ממצבים, פעילויות, מחשבות ורגשות הקשורים באונס
• אובדן היכולת לזכור היבטים חשובים הקשורים בתקיפה מינית
• תחושה של ניתוק, קהות וניכור מהרגשות ומבני אדם אחרים, תוך אובדן היכולת להרגיש אהבה
• אובדן עניין בפעילויות רגילות ופתוח התנהגויות פוביות נרחבות; הימנעות מיציאה בחושך, הימנעות משהייה לבד, הימנעות משיחה. 

כאשר האישה או הגבר הנתקפים חסרי אונים לחלוטין, ואין כל תועלת בהתנגדות, הם עלולים להיקלע למצב של כניעה. הנפגעים בוחרים לא בפעולה בעולם הממשי אלא בשינוי מצב התודעה שלהם. שינויי תודעה אלה הם לב ליבו של הצמצום, או הקהות, הסימפטום המרכזי של הפרעת לחץ פוסט טראומטית. לא רק אימה וזעם יוצרת סכנה שאין מפלט ממנה, יש שהיא יוצרת גם, למרבה הפרדוקס, שלווה מרוחקת, שהאימה, הזעם והכאב מתמוססים בה. האירועים מוסיפים להירשם בתודעה, אבל נדמה כאילו נותקו ממשמעויותיהם הרגילות. התפיסות נעשות קהות או מעוותות, מלוות באילחוש חלקי או באובדן תחושה מסוימת. יש שמרגישים כאילו הדברים אינם קורים להם, כאילו הם צופים בגופם מבחוץ, והחוויה כולה אינה אלא חלום רע. השינויים התפיסתיים מלווים בהרגשת אדישות, ריחוק רגשי, וסבילות עמוקה. אפשר לראות במצבי התודעה האלה הגנה מפני כאב קשה מנשוא.

הנפגעים מתקשים לזהות שהם נקלעים למערכות יחסים לא נורמטיביות בשל מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים. הצמצום מתרחש לראשונה בתחום הזיכרון – שמירת זכרונות מכאיבים מפוצלים מן המודעות הרגילה. או יצירת זיכרון מקוטע, משולל רגש ומשמעות. הנפגע/ת לא מרשים לעצמם לחשוב על משמעות הסימפטום, שכן אם היו עושים זאת, הכאב היה חוזר במלוא עוצמתו.

לא רק על המחשבה, הזיכרון ומצבי התודעה משפיעים הסימפטומים של צמצום, אלא גם על כל תחום היוזמה התכליתית. נפגעי הטראומה המינית מגבילים את חייהם בניסיון ליצור הרגשה כל שהיא של ביטחון ולמשול בפחד המחלחל. בהימנעות מכל מצב שמזכיר את הטראומה ומכל יוזמה שעלולה להיות כרוכה בתכנון לעתיד ובסיכון שוללים מעצמם נפגעי הטראומה הזדמנויות חדשות להתמודדות מוצלחת, שיכולה להפיג את השפעת החוויה הטראומטית. הסיפטומים של צמצום, אם כן, למרות ההגנה שהם מספקים גובים מחיר גבוה. הם מצמצמים ומדלדלים את איכות החיים.

הימנעות ממצבים הקשורים בטראומה וצמצום בתגובתיות רגשית:

ניסיון להימנע מרגשות ומחשבות הקשורים בטראומה; ניסיון להימנע מפעילות, מקומות ואנשים הקשורים בטראומה; שכחה של חלק חשוב באירוע; הפחתת ענין בפעילויות; תחושת ריחוק מאחרים; צמצום קשת הרגשות; חוסר תקווה לעתיד. נפגעי טראומה מגבילים את חייהם על מנת ליצור הרגשה של ביטחון. 

עירור יתר 

• ציפיה המתמדת לסכנה: קושי בהירדמות או להישאר ישנים; עצבנות או התפרצויות זעם

• קשיים בריכוז

• רגישות יתר לרעשים

• דריכות קבועה

התחושה של הנפגעים היא שהסכנה עלולה לחזור בכל רגע. העירור הגופני נמשך ללא הפוגה. הנפגעים נבהלים בנקל, מגיבים ברוגז על התגרויות קלות וסובלות מהפרעות שינה. אין רמה נורמלית של תשומת לב עירנית אבל רגועה, אלא רמה גבוהה של עירור. הם מגיבים בבהלה קיצונית על גירויים לא צפויים ועל גירויים מסוימים הקשורים לאירוע הטראומטי. כמו כן, הם אינם יכולים לסנן גירויים חוזרים ונשנים שהם בגדר מטרד בלבד. 

פלישה
משקפת את החותם הלא נמחה של הרגע הטראומטי

רוב הנפגעים מגיבים בתסמינים הקשורים בחוויה מחדש של האירוע הטראומטי:

• הזכרות פולשנית חוזרת ונשנית של האונס

• סיוטי לילה חוזרים ונשנים ביחס לאונס

• הזיות בהקיץ המאופיינות בתחושה כאילו האונס מתרחש שוב

• מצוקה נפשית עזה בתגובה לכל מה שמזכיר או מסמל את האונס או התוקף 

הטראומה מפריעה בלי הרף. הרגע הטראומטי מתפרץ מעצמו אל התודעה הן בהקיץ, בהבזקי זיכרון והן בשינה כסיוטים טראומטיים. תזכורות קטנות חסרות חשיבות לכאורה, יכולות אף הן לעורר את הזכרונות, החוזרים פעמים רבות עם כל חיותו ועוצמתו הרגשית של האירוע המקורי. לזכרונות הטראומטיים אין עלילה והקשר מילוליים. לעיתים הנפגעים מרגישים שנכפה עליהם לחוש מחדש את רגע האימה, בגלוי או במסווה. לפעמים הם חווים מחדש את הרגע הטראומטי בפנטזיה שבה משתנה תוצאות המפגש.

מה שמשוחזר הוא הדבר שיש לאדם צורך להרגישו כדי לתקן את הנזק. יש בחזרה הכפייתית ניסיון לחוות מחדש את הרגשות הכובשים של הרגע הטראומטי ולשלוט בהם. החוויה החוזרת של הטראומה יכולה לספק לנפגע הזדמנות שליטה, אבל רובם אינם מחפשים את ההזדמנות הזו במודע ואף אינם מקבלים אותה בברכה. החוויה החוזרת נושאת עימה את עוצמתו הרגשית של האירוע. אימה וזעם מכים בנפגעי טראומה בלי הרף. הואיל והחוויה החוזרת של הטראומה יוצרת מצוקה רגשית עזה כל כך, נפגעי הטראומה משקיעים מאמצים רבים להימנע ממנה. המאמץ להדוף סימפטומים פולשניים, מחריף עוד יותר את התסמונת הפוסט טראומטית, שכן פעמים רבות הוא מביא לידי צמצום התודעה, נסיגה ממעורבות עם הזולת וחיים מדולדלים.

בהקשר של טראומה קשה חוזרת ונשנית, משמשת הדיסוציאציה מנגנון הגנה יעיל המבודד את הקורבן מפני החוויות המציפות ותוצאותיהן. במצבים שבהם אין הקורבן מסוגל להימלט מפגיעה, הוא עושה לעתים שימוש בהגנה היפנוטית המאפשרת הקהיה של הכאב והחרדה. בהיעדר אפשרות להפסיק את ההתעללות, פונים חלק מהילדים הנפגעים אל עולם הדימיון שלהם. הדיסוציאציה מנתקת את הזיכרון הסיפורי מהעולם הרגשי.

טיפול בפגיעה מינית בבגרות

הדבר הכי חשוב- אם נפגעתם, אל תמשיכו בקשר השתיקה וההדחקה.

תמיכה וטיפול מקצועי יכולים לשפר את ההתמודדות שלכם באופן משמעותי ולסייע לכם להמשיך בחיים.

טראומה מינית היא פגיעה מינית שמזעזעת את אמונו הבסיסי של אדם בעצמו ובעולם. לפגיעות מיניות קשות ישנה כמעט תמיד השפעה טראומטית בשל טבען החודרני והאלים, ומכיוון שהפגיעה היא באבני הבניין של ייצוגי העצמי. לעתים קרובות מדובר באלימות מצד אנשים מוכרים ואף קרובים, שהנפגע היה זקוק לתמיכתם ואהבתם.

ההגעה לטיפול של נפגע תקיפה מינית שהוא בוגר מחייבת את המטפל להתייחס למספר משתנים על מנת להגדיר תהליך טיפולי מותאם למאפיינים האישיים של הטראומה הספציפית. מהו אופי התקיפה. האם מדובר באירוע חד פעמי או בתקיפה מתמשכת לאורך זמן? מתי ארעה הפגיעה המינית? האם מדובר באדם מוכר או בזר? האם התוקף היה אדם בודד או חבורת אנשים? מהם מקורות התמיכה של הנפגע?- משפחה, מורים, הורה של חבר, יועץ בבית ספר- כשמדובר בילד, או משפחה וחברים כשמדובר בבוגר. מה המוטיבציה לטיפול? האם ההגעה היא ביוזמת הנפגע עצמו או בדחיפה של בן משפחה/ בן זוג?

בנוסף, ההגעה לטיפול מחייבת את המטפל לברר גם את רמת המוטיבציה של המטופל להתחיל תהליך טיפולי שכן מדובר בתהליך נפשי כואב וממושך. יחד עם זאת, הניסיון המצטבר הוכיח כי טיפול שכזה מחויב המציאות ומאפשר לנפגע הפגיעה המינית לצאת ממצבי חרדה ודיכאון, לשקם מערכת זוגית ומשפחתית ולתפקד בצורה טובה יותר במערכות החיים השונות.

טיפול בטראומה בסמוך לפגיעה המינית עצמה, עשוי לאפשר טיפול ממוקד וקצר יותר ולמנוע פגיעה בהיבטים שונים של חיי היומיום.

מדוע טראומה מינית כל כך משפיעה?

מכיוון שהטראומה המינית מייצרת חוויה של אני מזוהם. הנפגעים חשים עצמם מלכלוכים, אשמים ומלאי בושה. אלו הן תחושות שקשה ומפחיד לתקשר, מה שמקשה על גיוס תמיכה ומגביר בדידות וייאוש. הקושי מועצם כאשר הסביבה הקרובה אינה מאמינה לסיפורו של הנפגע או אף מאשימה אותו בכך שהביא על עצמו את הפגיעה.

טיפול בנפגעי טראומה מינית נועד לשקם את היכולת לחשוב על הפגיעה, לעבד את העבר וההווה ולבנות כוחות להתמודדות. קשר טיפולי מוצלח עשוי לסייע בו זמנית לבניית כוחות פנימיים (כוחות האגו) וחיצוניים (המטפל, קשרים חברתיים או משפחתי) שיאפשרו לנפגע לשקם את אמונו בעצמו, באחרים וביכולתו לקיים יחסים משמעותיים.